הדודים

הדודים

Print Friendly, PDF & Email

הפוסט המקורי מ 01 פברואר, 2008
p334

1998,

יצחק, בעלה של טושה אחות אימי ,איש קשה שעבר חיים קשים במלחמה ההיא .

את אשתו איבד ביער לשם הם ברחו מעירם ראדום בה נולד עם כניסת הגרמנים.

לקבוצת פרטיזנים הצטרפו הוא ואשתו, וכך תאר הוא לי בלשונו ברגע אחד של חסד בבית האבות " היה זה ביום אביב היא רצה בשדה הגרמנים ירו והיא נפלה" כן כך בדיוק ובקיצור תאר את האירוע.

מה קרה לשני בניו ואיך הם נרצחו על זאת לא שאלתי ואף לא נרמזתי.

לאחר המלחמה נפגש בוורשה והתחתן עם דודתי. ובשנת 1949 עלו הם והורי ממחנה הפליטים בגרמניה לארץ.

ילדים לא היו להם , וממשפחתו הקרובה נותרה אך אחות ולה שתי בנות שושנה ואסתר ובן (פסח – חייל בחובה ,איש שריון שנפל במלחמת יום הכפורים).

עסוקים היו בעבודתם יצחק וטובה הלוא היא טושה בפינו; כינוי החיבה מימי ילדותה בפי משפחתה וחבריה.

מפעם לפעם נהגו לצאת לטיול באירופה, מביאים עמם מתנות כנהוג אז לנשארים נעבך מאחור.

הוא עובד פשוט ואחר כך מנהל בתנובה ,והיא בהנהלת חשבונות (בוכהלטריה – כפי שכינו את עיסוקה כולם) בטנא . נהנים ממצב כלכלי טוב עברו הם כמדומני באמצע שנות ה 60 מקרית חיים הפועלית משהוא לטעמו של יצחק, למקום בורגני ונחשב יותר; שדרות קיש בכרמל.

עם פטירה של אימי הייתה טושה לדודה הקרובה ביותר ועימה גם יצחק.

יצחק

בורר במלים ומושך אותם לאיטו בעת הדיבור כמנסה להאדיר את עצמו ,עסק גם למען ה"שאר רוח" בהתנדבויות שונות ופעילות חברתית בבני ברית.

במוסד הילדים ימין אורד מצא את מקומו , שם גם הנציח את בניו המתים, בספר תורה שהכניס ברוב טקס לבית הכנסת ובתרומות ומתן מלגות לילדים שם מעת לעת .

נודניק קשה, ועקשן היה לסובבים אותו , ובבית אנוכי (אגואיסט) שהכול יישק על פיו ,דודתי שספגה גערות רבות ,הסכינה עם המצב על אף שלעתים גרם לה לרחוק מאחיה ואחיותיה שחיו כאן בארץ.

טושה

לימים והיא מתקרבת לגיל 80 התחילו האותות לקריסת הזיכרון. יצחק למרבית הפליאה,(שלי לפחות), התגלה כשותף אוהב וכמטפל שלא היה מסור ממנו .

דאוג יוצא ובא אצל טובי הרופאים, דוחף אותה להשתתף בחוגים ומפעיל אותה כדי למנוע את שקיעתה, נוגע ללב במאמציו הבלתי נלאים מול הבלתי נמנע.

מדי יום הייתי מתקשר כהרגלי אליה ,ושומע אותה כתינוקת נפחדת מספרת לי שאבא יצא והשאיר אותה לבד,איפה יצחק הייתי מנסה להחזיר אותה למציאות, לא תמיד מצליח – מוריד את השפופרת נרעש.

עם הזמן כשלא היה יכול לעמוד במעמסת הטיפול הביא יצחק עובדת זרה , לסיוע.

וכשחלה בסרטן החל לדאוג בעיקר למה שיקרה לכשלא יוכל לתפקד,מה יהיה אז על טושה?.

וכך ,יום אחד ובעצה אחת עימו , אנו נפגשים כקושרים עם העובדת הסוציאלית כדי להכניס את טושה למחלקה הסיעודית בבית האבות בני ברית- במרכז הכרמל וזאת לאחר שכלו כל הקיצין.

טושה לאחר פגישתה עימי שוכנעה לעבור למחלקה, ואת שהותה שם ליוויתי בביקורים תכופים מדי שבוע.

המחלקה

איך ניתן לתאר את המתרחש שם מעבר לדלת המחלקה הסעודית, עולם אחר וחוקים לו משלו.

לחלק מהמטופלים ראשם על כתפיהם ורק הגוף הוא זה שבגד בהם המחלקה עינוי, מתמשך.
חלקם האחר "תשושי נפש" , וטושה נמנית עליהם. איש איש שקוע בעצמו, המבט כבוי ולעיתים ,רק לעיתים, חולף בו זיק של הכרה.
כחפצים מובלים הם בכיסאותיהם שהפכו לחלק ממהותם החדשה; מהמיטה לשירותים למקלחת או לחדר האוכל וחוזר חלילה.

שאני נמצא כאן ,אני יושב בסמוך לטושה מלטף את ידה ועורה חם. פה ושם אני מצליח לחלץ מילה מפיה , לא יותר.

עת משחקים עתה, המדריך מרכז את החבורה במעגל כסאות סביבו, מגלגל כדור ענק אליהם בהיקף והם ה"סעודיים" אמורים לגלגלו חזרה למרכז. אני ליד טושה ,עוזר לה לתת מכה בכדור, מפעם לפעם חיוך של ילדה שהצליחה במשימתה מאיר את פניה –די לי.

הביקורים במחלקה הסיעודית, על מראותיהם וריחותיהם מתקבעים בראשי ומעיקים תדיר.

פסח

אנחנו בצפון אצל פטל בכפר ורדים ,למחרת סדר פסח, שבת , מתכננים להישאר ללון ולצאת לדרכינו לרחובות ביום ראשון בבוקר.

מוצאי שבת. אני מקבל טלפון מיצחק – שמעון אומר הוא לי בקול חלוש – בוא ,ולא מוסיף.

חושך בחוץ אני נפרד מתמי והילדים, ודוהר במכונית לשדרות קיש בחיפה. כל הנסיעה ,כשעה ומחצה אני תוהה מה קרה.

מדלג במדרגות , לקומה השנייה דופק בדלת ואין עונה, מנסה את המפתח שברשותי והמנעול נעתר לי ונפתח. הבית חשוך וריחו חמצמץ ,בסלון ,בחשיכה על רקע אורות מפרץ חיפה המשתקפים מהמרפסת אני רואה את יצחק, יושב בסלון הטלפון עוד בידו.

בקול חלוש כממשיך בשיחה, מספר על כך שצריך להתאשפז בבית החולים ומייד. הנה, הוא מחווה לי על המזוודה הקטנה שהכין – בוא.

איך הגענו לרמב"ם, איך אשפזתי אותו ,ואיך חזרתי מאוחר בלילה לכפר ורדים ,איני זוכר.

המסע לעבר הקץ רק החל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *